משנת ארץ ישראל על משנה עירובין ו׳:ז׳

7 האחים השותפים – הצירוף "האחים השותפים" מופיע במקורות פעמים רבות. מדובר באחים שירשו את נחלת אביהם, אך לא חילקוה. בתקופת המשנה והתלמוד רווחו שני מבנים משפחתיים: האחד היה מבוסס על משפחה גרעינית ובה היה אבי המשפחה בעל הבית ובעל המשק; במקביל רווח מבנה אחר של משפחה מורחבת. במשפחה מעין זו היה האב בעל המשק והבנים עבדו במשק המשפחתי, אך האב היה בעל הרכוש. עם מותו של. רבי חייא קובע: "סתם אחין שותפין עד שלשה דורות" ירו', בבא בתרא פ"ט ה"ג, יז ע"א, הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות, ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. במקורותינו עדויות רבות לאחים שחילקו וחזרו והשתתפו, הווה אומר שחילקו את הרכוש המשפחתי ואחר כך החליטו לחזור למבנה כלכלי וחברתי של בית אב. שותפים רגילים הם שותפים ברכוש מסוים, בשדה או בחנות, בעבד או בבית. אבל אחים שותפים הם שותפים בכול, ואין להם רכוש פרטי כלל. למשל, משנת שקלים פ"א מ"ז קובעת שהאחים השותפים פטורים מן הקולבון ; לפי ההבנה הפשוטה הם פטורים מתשלום קולבון לגמרי, ואפילו קולבון אחד אין הם צריכים לשלם. ברור שהמשנה שם רואה בהם שותפים גמורים השותפים בכול.

8 במשנתנו אין מדובר על שותפות מלאה; רק בסיפא מדובר, אולי, על אחים המתגוררים יחד. המשנה מדגישה במפורש שהם ישינים בבתיהם – ומשמע שלכל אחד מהם בית והוא עצמאי מבחינת מה. ואכן, בחלק קטן מהנוסחאות הנוסח הוא האחים ולא "האחים השותפים", אם כי כתבי היד הארץ-ישראליים מוסרים "האחים השותפים". אמנם כתבי יד אחדים גורסים "האחים והשותפין"; האות וי"ו המקשרת, "והשותפין", אינה בחלק מכתבי היד, אבל גם באלו שהיא מופיעה בהם אין היא וי"ו החיבור אלא וי"ו הפירוש, ודוגמאות רבות יש למשמעות זו של האות.

9 דומה שכאן אין מדובר בשותפים מלאים אלא במצב ביניים, ואותו נבהיר להלן. לו היו האחים שותפים ממש היו פטורים מעירוב, שהרי דינם לפחות כמו השותפים שבמשנה ה. על כן נראה שהמשנה מדברת על אחים שאינם שותפים מלאים. הכינוי "השותפים" נכתב אגב גררא, משום שהמונח רווח במקורותינו, וכאמור גם בחלק מכתבי היד. ייתכן גם שמשנתנו מדברת על שותפות חלקית, ואף מצב זה מכונה "האחים השותפים", מכל מקום אין זו שותפות מלאה, כפי שנסכם להלן. הירושלמי מסביר שהאחים "מקבלי פרס", כלומר האב מחלק לבניו מזון, אך אין הם שותפים ואף אינם אוכלים יחדיו. כפי שאמרנו זהו מצב ביניים, אין כאן סתם אחווה משפחתית, ואף לא שותפות של ממש, אלא תלות של בנים עצמאיים באב.

10 שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישינים בבתיהם – הם רגילים לאכול על שולחן אביהם, אבל יש לכל אחד בית פרטי; אין הם סתם אורחים, משום שהם רגילים לבוא לבית האב, אך גם לא שותפים מלאים כפי שביארנו, שהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד – כל אחד צריך להשתתף בפני עצמו בעירוב בחצר כי יש בחצר משפחות נוספות, כפי שברור מהסיפא. במשנה ט תתברר מחלוקת נוספת, אם "דריסת הרגל אוסרת", כלומר אם מי שיש לו זכות כניסה לחצר ולא עירב פוסל את העירוב. ברם משנתנו היא כדעת הכול; כאן "אין דריסת הרגל אוסרתה", שכן האחים הללו אינם אורחים אלא נמנים עם באי החצר הקבועים, אך עם זאת אינם שותפים מלאים עם בעל הבית. מדובר אפוא ביותר מאורחים, אך פחות משותפים. זהו דפוס ביניים בין משפחה גרעינית ובין בית אב.

11 בשני התלמודים מובאת מחלוקת אמוראית אם עיקר שביתה היא מקום האוכל בית האב או מקום הלינה בתיהם של האחים. שני התלמודים מסכימים שכאן אין מדובר ממש במקום האוכל, אלא באב המחלק "פרס" לאחים ירו', כג ע"ד; בבלי, עב ע"ב - עג ע"א, כלומר האב מחלק אוכל לבניו, אך הם אוכלים וישנים בבתיהם. לפיכך אם שכח אחד מהן ולא עירב ביטל רשותו – בדפוס "מבטל את רשותו" – כלומר עליו לבטל את רשותו והיא אינה מתבטלת מעצמה, כדין כל אחד מבני החצר ששכח ולא עירב לעיל מ"ג; אבל בעל מלאכת שלמה קובע בשם רבי יהוסף ש"בכל הספרים גרסינן 'ביטל רשותו' ". מהנוסח ביטל רשותו עשוי להשתמע שרשותו בטלה מעצמה, ורק לו אסור להוציא לחצר, אך אין איסור על בני החצר לטלטל מהחצר לבתיהם. סוגיה זו של ביטול הבעלות תידון במלוא ההיקף בפירושנו להלן פ"ז מ"י.

12 אימתי – האחים השותפים צריכים להניח עירוב לכל אחד, בזמן שהן מוליכין את עירובן למקום אחר – שכל בני החצר מניחים את העירוב באחד הבתים שבחצר, במקום אחר שאינו מקום הסעודה של המשפחה, אבל אם היה עירוב בא אצלן – אם בית האב הוא המקום שמניחים בו את העירוב של חצר זו, הרי שהסעודה המשותפת של המשפחה היא גם הסעודה המשותפת לכל בני החצר. במקרה זה דינה של המשפחה לפחות כמו הדין במשנה ה, שבעל הבית שותף לזה באוכל זה לבני החצר, ושותף לזה באוכל זה לבני משפחתו. כפי שראינו שם שותפות זו מספיקה; אמנם ראינו שם כי יש התובעים שהשותפות תהיה בכלי אחד באותו כד יין או באותו כד שמן, ומן הסתם אותה מחלוקת תחול גם על משנתנו. ברם בתנחומא נחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל: "ילמדנו רבינו, בית שנותנין בו עירוב, מהו שיהא צריכה עירוב או לא, רבי יעקב בר אחא שאל את רבי אבהו, אמר לו בית שמאי אומרים צריך, ובית הלל אומרים אינו צריך, והלכה כבית הלל. אמר רבי יהושע בן לוי לא התקינו עירובי חצירות אלא מפני דרכי שלום, כיצד אשה משלחת את בנה לחברתה, והיא נושקתו ומחבקתו, ואמו אומרת: וכן היא אוהבת אותי, ויהא לבי עליה, נמצאו עושות שלום על ידי העירוב" תנחומא בובר, נח כב, עמ' כו. למסורת זו אין מקבילות, אך קשה לפקפק בה. מכל מקום הירושלמי שלנו שם מסביר במפורש "עשו אותן כבית שמניחין בו את העירוב", והלכה זו מצויה אף בתוספתא למשנתנו, אם כי אין היא מוצגת כפירוש למשנה פ"ה ז הי"א. אם כן הוא, המשנה מקבלת הלכה זו בין אם היא לדעת הכול ירושלמי ובין אם זו דעת בית הלל בלבד.

13 נמצא שלדעת בית הלל דיירי הבית שמניחים בו את העירוב אינם צריכים להשתתף בעירוב. גם כאן האחים באים לבית שמניחים בו עירוב, ולכן אין הם צריכים להוסיף עירוב נוסף. משנתנו היא כבית הלל ולדעת כל החולקים במשנה ה, ואפילו האב בעל הבית פטור מהנחת עירוב. הסיפא של התנחומא, דברי רבי יהושע בן לוי, עומדים לעצמם, ונחזור לדון בהם להלן פ"ז מי"א.

14 או שאין עימהן דיורים בחצר – אם בני המשפחה הם כל דיירי החצר, הרי שהסעודה המשותפת היא גם סעודת העירוב, וברור שאינן צריכין לערב. יש להניח כי זה היה המצב הרגיל בחצרות רבות, שכל דיירי החצר היו בני בית אב אחד. רק ברבות הימים ותהפוכות השנים הפכו בני החצר לבני משפחות שונות. הלכה זו חוזרת בתוספתא, ושם היא מנוסחת בהרחבה: "אב ובניו, נשיו וכלותיו" וכו' פ"ה ז ה"י. האפשרות של שתי נשים אינה נזכרת במשנה, והיא נדירה למדי במקורות, אף שוודאי היה מותר לשאת שתי נשים. עם זאת ההלכה מעניינת, שכן הנשים נתפסות כמי שאינן שותפות של ממש לבעל. כפי שאמרנו לעיל, דינם של אחים שותפים בית אב שונה, אולם מתמיה שהנשים נתפסות כמי שיש להן משק בית עצמאי. ייתכן שזה היה המצב הרגיל של מי שהיו לו שתי נשים. במקור אחד אנו שומעים על מי שיש לו שתי נשים, האחת גרה בטבריה והאחרת בצפורי בבלי, סוכה כז ע"א. הלכה אחרת עוסקת במי ש"משרה אשתו על ידי שליש" משנה, כתובות פ"ה מ"ח. ממשנה זו משתמע שהבעל נותן לשליש אוכל בשביל אשתו, ושמדובר בהסדר מקובל ורגיל, עם זאת הבעל מקיים חיי אישות סדירים עם אשתו בשבת. על כן ייתכן שגם שם מדובר במי שיש לו שתי נשים ולפחות אחת מהן מקיימת משק עצמאי למחצה, אם כי בחסות אפיטרופוס, שליש.

15 בתלמוד הבבלי דנים בתלמיד האוכל אצל רבו, וגם כאן קיימים יחסי תלות החורגים מסתם אירוח. בהקשר לכך התלמוד מזכיר את רב שאכל בבית רבי חייא, ואת רבי חייא שאכל בבית רבי. הבבלי מציג זאת כיחסי רב-תלמיד, ברם לתלות של רבי חייא ברבי יהודה הנשיא הייתה משמעות נוספת. רבי יהודה הנשיא קיים מעין חצר מלוכה שהסתופפו בה תלמידים ופקידי שלטון. בסוגיה אחרת אנו שומעים על דגים שהגיעו לביתו של רבי, חמישה מהם נטל רבי חייא והוליכם לביתו בבלי, ביצה כח ע"א, כלומר שבבית הנשיא היה מעין מטבח מרכזי ודיירי החצר נטלו משם את מזונם. זו דוגמה טובה למצב של "מקבלי פרס", כפי שמשנתנו מתבארת.